הבלוג של רחל פארן לאנשים שאוהבים ספרים
המדריך לעלמה רודפת הממון,ספרה המהנה של סופי אירווין
מייחלת לשובם בשלום של החטופים,החיילים והמפונים.
רפואה שלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
המדריך לעלמה רודפת הממון, סופי אירווין
הדרך לעושר רצופה כוונות טובות או שלא.
“המדריך לעלמה רודפת הממון” הוא ספר מענג, קליל ולא רדוד. הדמות הראשית שנונה, שמעיזה “לצאת מהקופסה”, להפר את כללי החברה ובכל זאת להישאר צמודה לערכים והחוקים.
ארוסה של קיטי מפר את האירוסין. מצבה הכלכלי גרוע. הוריה נפטרו, אביה לקח משכנתא מאנשים מפוקפקים, כל מה שמכרה לא מכסה אותה. לכן מה שנותר לה כדי שלא תאלץ היא ואחיותיה הקטנות לעזוב את ביתה הוא להינשא לגבר עשיר, בעל תואר, מעמד ונכסים. קיטי אינה מסתפקת בחברה מעודנת, היא שואפת לחברה הגבוהה, רק שם תמצא את מבוקשה מבחינת הספק ממון.
היא אינה מסתירה את רצונה ומצהירה, שהיא רוצה להתחתן בזכות הכסף והמעמד. לשם כך היא נוסעת ללונדון עם אחותה הצעירה לדודתה דורותי. התכשיטים האחרונים של אמן נמכרים על מנת לכסות את את הוצאתן בלונדון. שמלות הן החלק הקל קשה לרכוש התנהגות של נשים איכותיות״ וכך הדודה מלמדת אותן את כל הדרכים הנאותות: איך ללכת, איך לסדר את שערן, כיצד להחזיק מניפה, מזלג, ארנק. הדודה נוטלת על עצמה את תפקיד החונכת ומעבירה את קיטי מסע חניכה והוראות איך להתקבל לחברה הגבוהה.
קיטי מבינה, שכדי להיות אשת חברה עליה לכווץ את עצמה עד כדי כך שלא תוכל לנשום. הגוף תפקידו לכלוא כל רמז לחוסר עידון או אופי. תפקידו להתאים את בעלת הגוף לחברה.
קיטי מאמצת את המשפט של אביה “שחקי במטרה לנצח”.
האציל הראשון שהיא פוגשת ואותו מסמנת כמטרה הוא ארצ’י . בהייד פארק היא “מועדת” ולפי כללי ספרות האבירים מי מציל אותה? האציל שיהיה אהובה. הוא נשבה ביופייה בקסמיה והיא מצליחה במשימה. למרות שהאם לא הסכימה ליחסיהם היא כובשת את ליבה בכך שמביאה לה סם לכאבי הראש. אלא שהאח הגדול נכנס לתמונה. ומכאן העניינים יסתבכו, לרגעי נראה שיהיה פתרון אך מיד, כיאה לרומנים יהיו עליות מורדות, נפילות ואכזבות.
האביר שקיטי חשבה שיציל אותה אינו המיועד, במקומו יש לה יריב, אשר מחבל במאמציה להתקרב אל אותו מועמד. קיטי חכמה שאינה נבהלת ואינה בוחלת בכלום, היא אומרת ליריב את האמת, שהיא מעוניינת בארצי בזכות כספו, כמו כל נערה אחרת שאינה אומרת זאת.
תוך כדי המרדף אחר הממון היא מבינה שהיא לא יכולה לצפות לחבב את בעלה.
למרות מאמציה וגם הצלחתה להיכנס לחברה הגבוהה, הזמן אוזל. נותרו לה שלושה שבועות ושני פאונד.
הרי ברור לנו שתצליח, בשביל זה קיימים רומנים רומנטיים מתקתקים. מה תעשה? איך תצליח להשיג את ליבו של האציל? כדי לדעת צריך לקרוא את הספר “המדריך לעלמה רודפת ממון.”
סופי אירווין מכירה היטב את חוקי החברה של המאה ה-19 ולא רק את החוקים של החברה, אלא גם את חוקי הכתיבה של ספרות האבירים והספרות הרומנטית העכשווית. כך שהיא מצליחה לשלב בין הספרות הרומנטית וספרות המאה ה19 באופן יוצא מן הכלל.
אירווין מצליחה לתאר במדויק ולהחיות את תקופת ריג’נסי מול עיני הקורא.
הספר בנוי לפי כללי הרומן הרומנטי שזכורים לי מימי נעורי החולמניים. ובכל זאת יש בו מעבר, דמותה של קייטי כדמות שאינה פסיבית, להפך דמות שלוקחת אחריות ואת עתידה בידה. אהבתי את העובדה שהיא אינה מסתירה את תכניותיה ובכך אינה מניפולטיבית, אלא אומרת ישירות בכנות ובאומץ. מפרה כללי התנהגות, כמו לגשת לנשות החברה הגבוהה לשוחח איתן ישירות ובחופשיות, ״את לא יכולה לגשת כך סתם אל אנשים כמו גברת בארל״ או ״ תזכרי איפה אנחנו.”
יש הומור בתיאור החברה, התנהגות של אנשי הממון, מין אירוניה וסוג של לעג עדין, מזכיר את “גאווה ודעה קדומה”.
זה היה כמו לצפות בסדרה רומנטית של נאטפליקס, רק במקום תמונות שרצות על המסך ומול העיניים, הדפים והאותיות התנועעו במהירות.
מי שרוצה לקרוא רומן רומנטי צפוי שנון וכיפי מוזמן.
אני נהנתי. מתכננת לקרוא את הרומן הנוסף שלה.
המדריך לעלמה רודפת הממון, סופי אירווין
מאנגלית, כנרת היגינס-דוידי
הוצאת: הכורסא, 2024
יום אחד באוקטובר, ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים בעריכת יאיר אגמון,אוריה מבורך
כולי תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.
יום אחד באוקטובר, ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים.
“יום אחד באוקטובר” הוא ספר חשוב ומרגש.
פעם בעוד עשרות שנים נכדינו יספרו לילדיהם על יום אחד באוקטובר, יום שהפך אותנו למצב של לפני ואחרי.
לצערי, אנחנו חווים את היום האחד הזה כבר מעל ל- 200 ימים ומי יודע עוד כמה לפנינו.
הספר “יום אחד באוקטובר” מאגד בתוכו את סיפורם של ארבעים גיבורים מאותו היום למרות שיש רבים יותר.
יאיר אגמון ואוריה מבורך אספו ארבעים סיפורי גבורה, את חלקם שמענו, חלק מהאנשים הפכו למוכרים לנו וחלקם לא. זהו פרויקט שבו מספרים הגיבורים לתחקירנים על 24 השעות של אותו יום. האנשים המספרים הם מקשת רחבה של החברה, נשים, גברים, צעירים, מבוגרים, חילונים, דתיים, דתיים, יהודים ולא יהודים,, לצערי גם סיפורים של אנשים שנהרגו, הגבורה היא אותה גבורה אחת – להציל את האחרים.
ההחלטה להוציא לאור ולפרסם את הספר ואת סיפורי הגבורה היתה, שהסיפורים והאנשים שעומדים מאחורי הסיפורים יפיצו תקוה ואור, יעודדו את הנפש הפצועה והחבולה שלנו כעם. אם נדע אילו אנשים קיימים בקרבנו נוכל להשתקם ולצאת מהחושך, להתאושש מהצער.
הסיפורים אינם קלים, המכנה המשותף שלהם הוא תעצומות הנפש של האנשים, יכולות בלתי מוסברות להציל והינצל ולעזור לאחרים. סיפורם של אנשים שהם פניה היפים והאמיצים של החברה שלנו.
המספרים אינם מספרים רק על אותו היום הנורא של האירוע, הם מתארים חיים שלמים בימים ובשנים שקדמו לנורא מכל.
הסיפורים מסופרים כלשונם, איש איש מספר בשפתו ובמילים שלו. מה שיוצר אותנטיות של הדמות. כל מונולוג הוא אישי ובעל אופי ייחודי של המספר. הדמות מעבירה תחושה של “אני רוצה לספר, לנסות להעביר לקורא את החוויה הזו.” זו הסיבה שהמשכתי לקרוא את הסיפורים, למרות העצב והכאב הבלתי נגמרים. היה לי חשוב להאזין להם, להבין ולדעת מה עברו ואיזו דרך ארוכה לפניהם.
הסיפור הראשון בספר הוא סיפורה של שי-לי עטרי מכפר עזה, כולנו עקבנו אחריה והתפללנו שיהב יחזור לביתם, לצערנו זה לא קרה.
סיפורם של האחים שרעבי מגולל את אהבתם למסיבות טרנס, האחים שגדלו במשפחה חרדית חוזרת בתשובה, עזבו את ביתם ומנהגי הדת. בוקר השבעה באוקטובר תפס אותם במסיבת הנובה, הם ברחו, ניסו להסתתר, ראו חברים נפגעים, נריה אחד האחים התפלל לאלוהים וביקש שיביא לו נשק, ומוצא אותו ליד חייל, הם אוספים נשקים ויורים על מחבלים, דניאל תיפקד כחובש ואלתר חוסמי עורקים, תופסים מחבלים. “וואלה, אני לא יודע למה דווקא אנחנו זכינו לצאת מהסיפור בחיים.”
גם אייל אהרון בא מבית דתי אביו היה חזן והוא לא היה בעניין. התגייס למשטרה. באותה שבת היה בביתו בבית קמה, שני בניו חגגו במסיבה, כשהגיע לזירת האירוע הוא נתקל בארבעה לובשי מדי משטרה, מהירות החשיבה שלו הובילה אותו להבין שאלו הם חבלים, בהמשך הוא נתקל במחבלים רבים, לא נח ולא נרגע לרגע. שני בניו ניצלו והוא אומר, שהיה לו הרבה מזל באירוע ובורא עולם שמר עליו.
סיפורה של מיכאלה קורצקי מעלומים שאספה לביתה פצועים והצילה אותם. סיפורה קורע הלב של עמית מן ז”ל, שרצתה להיות רופאה. את הסיפור מספרת אחותה.
סיפורו של אבי עמר אותו מספרת סתיו בתו.סיפורם קורע הלב של נועם וישי סלוטקי, המסופר על ידי הוריהם. נסרין יוסף הדרוזית שמספרת את סיפור הגבורה שלה שבו יצאה את כיתת הכוננות שתפסה מחבלים, תיחקרה אותם וקיבלה מידע על המשך פעולתם ובך הצילה את יתד, הישוב שלה.
הסיפורים הם של:
שי-לי עטרי , דניאל ונריה שרעבי, טלי חדד, שלמה רון ז”ל, מתן אברג’יל ז”ל, גלי אילון, עמנואל סקעת, עדן לוי ז”ל, יוסף אליזיאדנה, עמית מן ז”ל, יותם חיים ז”ל, אוריאל אברהם ז”ל, גיא שמחי ז”ל, קמיל ג’סלבה, ענר שפירא ז”ל, אייל אהרון,דניס בלנקי ז”ל, אפק לבני, ערן מסס, מיכאלה קורצקי, נטע אפשטיין ז”ל, יהונתן צור ז”ל, רמי דוידיאן, הדר בכר, אבי עמר ז”ל, יונתן אלעזרי ז”ל, אליה לילינטל, מורן טדגי, אור ליבני בן יהודה, מיקי יעקב קרסינסקי ז”ל, שחר בוצחק, נסרין יוסף, ידין גלמן, נועם וישי סלוטקי ז”ל, עידו הרוש ז”ל, יצהר הופמן ז”ל, שי אשרם ז”ל, יוסי לנדאו, תומאס ואמילי הנד, עווד דראושה ז”ל
עריכת הספר מאוד אסטטית ואלגנטית. חלק מהמשפטים בסיפורים מסומנים במרקר אדום להדגשה.
הסיפורים בספר נערמים ומסופרים באופן קולח, אך אי אפשר לקרוא אותם ברצף, כי הרגשות מציפים ועולים על גדות הלב.
קראתי חלק גדול של הסיפורים ובכל קריאה הצטמררתי, לא הבנתי איזו גדלות נפש היתה לאנשים האלו. איך תחת אש נלחמו להציל אחרים ולא חשבו על עצמם.
הספר מונח על שולחני, בכל יום אני קוראת סיפור המזכיר לי שלמרות התופת והחושך, יש אנשים אמיצים וטובים ובזכותם נזכה לאור.
אז, איך אפשר להמליץ על כזה ספר כואב? אפשר מאוד וחובה גם.
זהו ספר חשוב המתעד את אותו יום נוראי בלתי ניתפס. אומנם לא קל לקרוא את הסיפורים אך לדעתי, חובה לשמוע את אותם האירועים ממקור ראשון ולזכור שבתוך האופל יש אור ותקוה.
יום אחד באוקטובר, ארבעים גיבורים, ארבעים סיפורים.
בעריכת, יאיר אגמון, אורי מבורך
מראיינים: מיכל קורניץ, אור מנחם, משה יהודה אקרמן, גל עבדו.
ספרי מגיד, הוצאת קורן, 2024
רחוב הקמליות ספרה המופתי של מרסה רודורדה
כולי תפילה לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
החלמה לפצועים וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.
רחוב הקמליות, מרסה רודורדה
שם הספר “רחוב הקמליות” מיד הזכיר לי את “הגברת עם הקמליות” של אלכסנדר דיומא הבן, ואכן יש קשר רעיוני בין שתי היצירות.
“רחוב הקמליות” הוא סיפור עצוב על חיפוש זהות וחיפוש אחר אהבה.
סיסיליה ס. ילדה שננטשה כתינוקת בפתח ביתם של זוג מבוגרים הגר ברחוב הקמליות. לבגדיה הוצמד פתק שבו נכתב סיסליה סי. בעל הבית טען שהשם סיסליה נכתב בקפדנות יתרה מהאות ס. הסבר לכך יגיע בסיום הסיפור. השכנים אמרו שהיא בחרה בביתם כנראה בזכות גינת הפרחים. בעל הבית שבפתחו ננטשה הרים אותה ואמר לה “תסתכלי על הציפורנים תסתכלי על הוורדים, תסתכלי תסתכלי.” באותו הלילה פָּרַח הצבר שמת, כי האדמה שבה גדל קפאה.
חייה יכלו להיות חיים בצל של פרחים, אך סיסילה בוחרת בחיים אחרים. עצובים. הוריה המאמצים, אנשים דתיים מאוד אהבו אותה. אבל היא הרגישה שאינה שייכת. כשחלתה הם נשבעו ונדרו לבתולה, שאם תחלים הם יתפרו שמלת משי שזורה באבני חן לפסל הבתולה. והם משקיעים בשמלה את כספם ואמונתם.
את הסיפור מספרת סיסיליה בגוף ראשון. הסיפור מסופר לכאורה בצורה פשוטה כמו שפת דיבור, אך לא נמוכה. סיסיליה מגוללת את סיפורה באופן אינטואיטיבי, מתארת את מחשבותיה והאירועים לפרטי פרטים, לא תמיד לפי הסדר ולא תמיד עם הסבר למעשיה. הקורא צריך להיות ערני ולעקוב אחר הנאמר על מנת להבין את האירועים. יש משהו תמים בדרך סיפורה, האירועים החשובים מסופרים כדרך אגב. בתחילה כשקוראים את דבריה יש תחושה שהאירועים הם רצף של מקריות לא מתוכננת הנמסרים לקורא כדרך אגב.
מגיל צעיר סיסליה חיפשה את עברה, ניסתה למצוא בכל גבר את דמות אביה שנטש אותה, למרות הדאגה, הבית וניסיונות האהבה של הוריה המאמצים, סיסליה בורחת לרחוב, בורחת כדי לחפש את עצמה ובעיקר אהבה. את הבריחה מהבדידות היא מתרגמת לנסיונות קירבה עם גברים, והיא אינה בוחלת באף גבר.
היא מתאהבת באאוזבי, נער שפגשה. אאוזבי חוזר אחרי שנתיים מהמלחמה והוא כבר גבר. היא עוברת לגור איתו בצריף העלוב בשכונה ענייה, כדי למנוע נזילות היו תולים מטריות הפוכות.
חייה לא יהיו חיים פורחים, סיסליה מתדרדרת עד שהיא מגיעה לתחתית. דמותה עוברת שינויים פסיכולוגיים, היא נופלת וקמה ושוב נופלת.
מרסה רודורדה היא סופרת קטלאנית. היכרותי הראשונה איתה היתה בספרה “כיכר היהלום” עד עכשיו אני יכולה לשמוע את משק כנפי היונים בכיכר. הכתיבה שלה מדויקת ומלאת עוצמה. היא מצליחה במילים פשוטות, כמעט ללא תיאורים להעביר לקורא את העצב והכאב של סיסיליה. עצב על כך שהיא אינה מוצאת משמעות לחייה, שהיא הופכת לנערת רחוב וזונה על מנת להתקיים. כאב על כך שנטשה את הבית שבו יכלה לבנות חיים אחרים טובים יותר.
הכתיבה של מרסה רודורדה היא כתיבה ראליסטית, פשטנית לכאורה, אך בעלת עומק ורבדים. תרגומו המשובח של רמי סערי ואחרית הדבר שהוסיף בסיום הספר ראויים לשבח. בזכות התרגום הנפלא הקורא יכול לחוש באוטנטיות הסיפור כאילו הוא קורא בשפת המקור.
סיפורה של סיסליה נשזר בהיסטוריה, סיפורה מתחיל בימים שלפני מלחמת האזרחים וממשיך עד לסיומם ולשלטונו של הרודן פרנקו. ניתן לראות בסיסליה סמל למדינה, סמל להידרדרות האיטית שלה עד לשפל המדרגה. סמל לכך שיש עוד תקוה, כמו אותו צבר מת שפרח ביום שהגיעה לבית הוריה המאמצים.
שאלה מרכזית עולה בו האם הכל צפוי והרשות נתונה. הרי סיסליה שננטשה יכלה היתה להיות במעמד אחר, יכלה להישאר בבית עם הורים, במקום זאת היא בחרה לחזור כנראה למקום שממנו הגיעה, לרחוב. זו היתה הבחירה שלה. שאלה נוספת היא מהי וממה נובעת תחושת השייכות והערך העצמי.
דמותה של סיסליה היא דמות קורעת לב, דמות שנעה ונדה ואינה מוצאת את מקומה. דמות של ילדה, נערה, אישה שאינה מביטה אל עצמה פנימה דמות שנמצאת בתנועה ובחיפוש עצמי. היא עוברת מסע, מסע מעגלי,הפתיחה והסיום מתאחדים ובכך גורמים לסיסליה לשלווה.
רחוב הקמליות הוא הטוב ביותר מבין ספריה של מרסה רודורדה.
ספר איכותי. מומלץ.
רחוב הקמליות, מרסה רודורדה
מקטאלנית, רמי סערי שהוסיף אחרית דבר
עורכת ראשית, יעל שכנאי
הוצאת רימונים,2024
מכתב לסוהר 343ב ספרה המרתק של לבנה מושון
לא מפסיקה להתפלל לשובם בשלום לביתם של החטופים, החיילים, המפונים.
החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
מכתב לסוהר 343ב , לבנה מושון
שבועיים חלפו מאז שסיימתי לקרוא את הספר והמועקה שהשרה עליי טרם נעלמה.
אל תטעו, “מכתב לסוהר” הוא ספר מצוין שכתוב היטב, ספר המשרטט כרוניקה ידועה של כאב וסבל.
ענת, גיבורת הרומן כתבה בילדותה מכתב לאביה בתקוה שיענה לה. אבל האב בחר להתעלם, הבת בחרה לא להחליף איתו מילים והיום היא כותבת לו מכתב אישי ארוך.
במכתבה הארוך היא מגוללת בפניו את כאבה, את ההזנחה הנפשית והגופנית שספגה ממנו, אותה הזנחה ששרטה את ליבה והשאירה בה צלקות עד לסיום במילה האחרונה במכתבה.
בכל יום חיכתה לדוור, היא בטוחה, שאביה יישלח לה מכתב תשובה. רצתה לדעת, שיש מישהו בעולמה שחושב עלייה שייקח דף ועט ויטרח למענה, ובכך ייתן לה מקום של ערך בעולם.
שעיה שאלו הוא קשיש הסוהרים בבית הכלא רמלה, שהפך לאיילון. שעיה עלה לבדו מחלב, הגיע לשכונת התקוה וגורש ממנה. שעיה מספר את סיפורו לאלונה קאהן המראיינת. הוא מספר בגוף ראשון את חוויותיו מבלי ל”סנן” אותן. המראיינת מציינת שהרב סוהר בדימוס שעיה התעקש לרשום בדיוק כל מה שסיפר, כמעט הכתיב. שעיה הוא דמות מספר בלתי אמין. סיפורו הוא סובייקטיבי והוא משוכנע שהוא “בסדר”. החוקרת שואלת והוא עונה. האב מספר למראיינת שהמכות של האסירים השפיעו, ״זו עבודה שהשאירה סימנים קשים, בלי חוכמות״ האם חמלה מתפתחת אצל סוהר? שואלת אלונה קאהן. “היא נמחקת” הוא משיב.
שעיה מתעכב על הקיפוח שחווה במעמדו בכלא, על כך שלא קודם, על מסירותו לעבודה, מבלי ששם לב הוא מתאר את עצמו כאב קשוח ,עקשן שאינו חוסך שבטו מילדיו. מתלונן על כך שלסוהר אין מעמד, יש שוטרים וגנבים, אבל לא מזכירים ולא מתייחסים למי שעושה את העבודה המלוכלכת.
בתו מגוללת את חייה בצל אב, שעבודתו הוא מהותו ואישיותו. הוא לא ידע להפריד בין אסירי הכלא לבני ביתו והפך להיות הסוהר שלה משפחתו. אומרת לו שהמדים הם נותני כוח והוא ניצל לרעה את הכוח שלו.
היא שלמדה הנהלת חשבונות עכשיו מתחשבנת עם החיים.
״ אם דרגות או בלי דרגות, בבית היית תמיד הניצב, הגנרל ועל פיך נשק דבר.״ כותבת לו הבת על העוול הנפשי שעשה לה. על הפחד ממנו ועל חוויותיה כבת לאב מתעלל ונוקשה. כעסה עליו הוא על כך, שבביתו לא הצליח להפריד בין עבודתו להיותו אב ובעיקר שהוא, הסוהר הוותיק לא הצליח לשמור עליה.
היא כועסת על מי שהחריב חייה ועל אביה שלא יצר עבורה עולם נעים, שקט, מחבק.
גם כשנישאה בגיל מאוחר לא מצאה מרגוע ושלווה, צלקות העבר, פחד ממרות השפיעו עליה.
הסיפור מסופר בשני קולות המשלימים זה את זו. האב מספר את סיפורו למראיינת, ומבלי שהוא שם לב, הוא מסגיר את עצמו ואת היותו אב מתעלל פיסית ונפשית. הבת הכותבת מכתב ארוך לאביה מספרת את סיפורה ואת הסיבה לכתיבת המכתב, במכתבה, סיבה שמתבררת לקראת סיום דבריה. היא מתארת את השפעת אביה עליה, וכיצד חייה עוותו ושובשו. כיצד הפחד היה החבר הטוב שלה שניהל את חייה.
האב מספר בלתי מהימן לא רק בגלל העובדה שהוא מספר סוביקטיבי בגוף ראשון, אלא שמבלי לשים לב ודעת הוא מרמז על עוונות שעשה. על מכות שהכה את בנותיו, על כך שהתעמר בהן והעירן באמצע הלילה, על חוסר החופש שנתן להן וכשנתן לא שמר עליהן. “האם נרדמת בשמירה?” שואלת קאהן והוא עונה שלא. אנחנו יודעים את האמת.
הבת גם היא סובייקטיבית ומספרת בגוף ראשון אך בניגוד לאביה, לה אנחנו מאמינים.
הביטוי “ביתו של האדם הוא מבצרו” נאמר במובן החיובי. בביתו האדם מוגן ואילו אצל הגיבורה הבית הוא מבצר ובית כלא במובן שאינו חיובי כלל.
למרות הנושא הקשה הספר קריא ומרתק. ספר שפותח צוהר אל לב כואב של הגיבורה ואל לב אטום של האב המשוכנע בצדקת התנהגותו. בנוסף ליחסיו עם בני ביתו מגולל האב את יחסיו בעבודותו. הוא שבחר במקצועו החליט להיות מסור באופן טוטאלי. אבל, אופיו וטעויות שעשה לא הובילו אותו לקידום, מה שגרם לו לחוש בגידה מצד המערכת ובעיקר עלבון.
“מכתב לסוהר” הוא ספר של כאב שכתוב בדם ליבה של הגיבורה.
מומלץ.
מכתב לסוהר 343ב, לבנה מושון
הוצאת : עם עובד, 2024
מה שכולם רואים, קובץ סיפורים אנושיים של דפנה פילובסקי
ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
מאחלת רפואה שלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
מה שכולם רואים – דפנה פילובסקי
מה משותף לאשה שהולכת לחתונת חברתה הטובה, לאיש המוזמן לפגישת מחזור ולכלה טרייה שלומדת מתכון לעוגה מחמותה, ולעוד שלל אנשים?
המשותף הוא “מה שכולם רואים” ספרה של דפנה פילובסקי.
בקובץ סיפורים אחד היא מאגדת את כולם, את הקבצן, את האלמנה, את זקנים, את הנרקומן ואת איגור הנגן וכולם הופכים להוויה אחת צבעונית.
הספר נקרא “מה שכולם רואים (מה שלא)”. הסוגרים “מה שלא” הם הספר. הם מה שדפנה רואה מעבר למה שנראה.
זהו ספר סיפורים קצרים על האנשים שסביבנו, על המחשבות שלהם על מה שהיו ומה שחלמו להיות. דפנה לוכדת בסיפוריה רגע שהוא למעשה עולם ומלואו. די במשפט שחותם את הסיפורון, כדי להפוך את עולמו של הגיבור וגם את עולמו של הקורא. דפנה מצליחה בהומור דק להראות את הצדדים האחרים של העולם, את הכאב, את היופי, את הציפייה ובעיקר את עיניה שלה החומלות על כל אדם.
לא הכל כמו שזה נראה, זה המסר של הסיפורים. כשרואים אדם אין יודעים עליו מאומה, ודפנה לוקחת את האנשים שסביבנו ונותנת להם מקום, כי מה שכולם רואים אינו האמיתי, מתחת לקליפה יש משהו אחר, מה שלא רואים. דפנה בעיני הרנגטן שלה מזהה את המשהו הזה.
זהו ספר מקסים ומחייך, ספר שמזכיר לנו שהיו ויהיו ימים טובים. בספר משובצים ציורים פרי מכחולה של דפנה. ציורים שמשלימים את הסיפורים הקצרים.
המלצה, קראו סיפור או שניים ביום ויומכם יהיה מחוייך. באחריות.
גילוי נאות, דפנה היא חברתי, הסיפורים שלה בעלי הומור דק שכל כך אופייני לה.
שמחה חברתי שלי, על הספר על הסיפורים ועל כך שהזכרת לנו, שלכולנו יש רגעים שבהם לא הכל נראה,בכל זאת נראה.
ממליצה בחום על הספר המקסים והמחייך.
מה שכולם רואים, (ומה שלא), דפנה פילובסקי
עריכה, תמר נהרי
הוצאה פרטית, 2023
עוטה עור הנמר – שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי
מייחלת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
מחבקת את המשפחות השכולות, ומאחלת החלמה מהירה לפצועים.
עוטה עור הנמר, שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי
את סיפור עוטה עור הנמר הכרתי, איך אומרים? עוד משחר נעורי. לפני שלוש שנים קראתי את ספרו הנפלא של אורן ולדמן “נמר בירושלים” שהחיה מחדש את דמותו של גפונור המתרגם המופלא של הספר “עוטה עור הנמר” לעברית. בספרו “נמר בירושלים” לא רק שאורן החייה את הדמות והספר, אלא גרם לסקרנות והתלהבות מחודשת בפואמה המופלאה הזו.
בספטמבר ביקרתי בטיביליסי והתענגתי בטיולים הלוך ושוב בשדרה על שמו של שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי
ארבתי לספר בחנויות יד שנייה, ללא הצלחה, כמעט רכשתי במחיר 500 שח’, אבל מישהו הקדים אותי. רציתי להרגיש אותו ולראות את הציורים. לפני שנתיים התארח אצלי במועדון הקריאה אורן ולדמן והכיר לנו את הספר. ליטפתי את הדפים והבטתי פעורת עיניים בציורים.
והנה ההתעוררות המחודשת בספר הביאה את הוצאת הפועלים להוציאו לאור במהדורה חדשה. הפעם ללא ציורים.
שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי משורר גאורגי שחי במאה ה-12. רוסתאוולי כתב את הפואמה האפית הלאומית הגאורגית “עוטה עור הנמר”, שהפכה לחלק מהתודעה הלאומית הגאורגית, ונחשבת עד היום כאחת מיצירות המופת של ספרות העולם.
את הספר תרגם גפונוב לעברית. גפונוב יליד 1934-1972 נולד באוקראינה. במהלך המלחמה אביו גויס לצבא הרוסי, הוא אמו, סבו, סבתו ואחיו בצעיר נדדו מזרחה לגאורגיה. שם הוא נישא נולדה לו בת שחייה עדיין. למד בכוחות עצמו גרוזינית ועברית, בעיקר בהאזנה לרדיו. כיוון שהשפה העברית היתה אסורה, הצליח גפונוב להעביר חלקים מתרגום היצירה לישראל. כשבריאותו התדרדרה, הוא קיבל אישור עליה ומהמטוס הועבר לבית החולים. לאחר שנה הוא נפטר.
“עוטה עור הנמר” היה מפעל חיים של גפונוב. הבדידות שנכפתה עליו בגאורגיה הופגה באמצעות הקדשת עצמו לתרגום לעברית. לא קל לתרגם את הפואמה זו יצירה בעלת 1,669 בתים, כל אחד בן ארבע שורות ארוכות הנחרזות באותו חרוז, והיא מתארת בלשון עתיקה את קורות הגיבורים. המבנה והצורה שלה מהווים אתגר אדיר למתרגמה, כי צריך להקפיד לשמור על המשקל המקורי, להציב באמצעה של כל שורה מילה מלעילית, ולהעתיר משחקי הד ומצלול שהמקור הגרוזי עשיר בהם.
תרגומו של גפונוב, אשר זיכה אותו בפרס טשרניחובסקי לתרגום, וזכה גם להדים בברית המועצות, נחשב עד היום, לאחד התרגומים הטובים ביותר שנעשו ליצירה (אשר תורגמה לעשרות רבות של שפות) מאז ומעולם, וזאת למרות, שעברית או גאורגית לא היו שפת אימו של גפונוב. *(מתוך הספרנים)
עלילות הפואמה.
הפואמה מבוססת על אגדה פרסית עתיקה ויש שטוענים שהיא אף מבוססת על חיו של שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי.
הפואמה נכתבה במאה ה-12, במנזר עמק המצלבה לשם ברח רוסתווילי, שהיה שר אוצר בארמונה של תמר המלכה שהיתה טובה ומוצלחת, לאחר שנחשד ברומן אסור עם המלכה תמר.
הפואמה פורסמה במאה ה17
על פניו העלילה בנאלית. למלך ערב, רוֹסְטְוָן, לא היו בנים. בתו היפהפייה טִינָטִין, אהבה את שַׂר הצבא אַבְתַּנְדִּיל וזה השיב לה אהבה. יום אחד, בצאתם לציד, רואה המלך ושַׂר צבאו אביר זר עוטה עור נמרה, מתבודד על גדת הנהר. המלך שולח את עבדיו ללכוד אותו, אך האיש מגיב באלימות וחומק מהם. אַבְתַּנְדִּיל יוצא לחַפשׂו, ובתום שלוש שנים הוא מוצא את האביר טָרִיאֵל. שמספר לו כי בהיותו שַׂר הצי בממלכת הודו יצאה נפשו אל בת המלך נֶסְטָן-דָּרֶגָ’אן, שהשיבה לו אהבה, אך אביה הועיד אותה לאחר. בַּצָר ליבו הוא רצח את הנסיך שנועד לאהובתו. בת המלך הוברחה לטירה מכושפת והאביר נטש את הממלכה. בעקבות הווידוי נקשרת נפשו של האביר טָרִיאֵל בנפשו של שַׂר צבא ערב אַבְתַּנְדִּיל. בכוחות משותפים הם מוצאים את בת מלך הודו ומשחררים אותה מכלאה. אביה מִתְּרָצֶה, ולשמחת הכול, האביר עוטה עור הנמרה, נושא לאישה את אהובתו.
הפואמה כתובה בחרוזים ובמשקל. השפה מאוד גבוהה ולעיתים לא קל להבין את משמעות המשפטים. הכתיבה מזכירה משהו בכתיבה התנכית, צריך לקרוא לאט להבין את מבנה המשפט. יופייה הוא בשיר הלל לאהבה. ניצחון כנגד כל הסיכויים. האהבה מהווה את העניין והטעם בחיים. העלילה מפותלת, מלאת תככים, אינטריגות ופחד עד לרגע שבו מתאחדות הדמויות.
הקורא יוצא גם הוא למסע עם אַבְתַּנְדִּיל ולהרפתקאות עם שאר הדמויות.
אהבתי לחזור אל ביטויים שנשכחו מאיתנו, כמו: מחמד נפשי, עז כלביא, מות יומת. השפה הפיוטית והשיחות בין הדמויות ריגשו אותי.
למהדורה החדשה נוספה פתיחה המאירה את היצירה ואת תרגומה המופלא לעברית, מאת הסופר אורן ולדמן. אורן חקר את היצירה וחקר על הסופר והמתרגם לצורך כתיבת ספרו “נמר בירושלים” (ממליצה מאוד לקרוא,) ספר מעניין שהעלה שוב לתודעה את “עוטה עור הנמר”.
במהדורה הנוכחית מצורפת בסיום הספר אחרית דבר של המהדורה המקורית מאת אקד.א.באראמידוה. אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים.
הערה חשובה. את הספר “עוטה עור הנמר” אי אפשר לקרוא ברצף, תנו לעצמכם זמן, קראו לאט ובהמשכים. תתענגו על הספר המיוחדת והמפעימה. אני קראתי במהלך חודשיים שלמים ונהנתי.
תודה לספריית הפועלים שהוציאה את הספר במהדורה מחודשת.
עוטה עור הנמר, שוֹתַא רוּסתָאווֶלִי
מגרוזינית, ב. גפונוב
מהדורה מקורית, ספרית הפועלים, 1969, עורך אברהם שלונסקי
מהדורה מחודשת 2023
נצחי ,רומן היסטורי של ליסה סקוטוליני
מתפללת לשובם בשלום של החטופים, החיילים והמפונים.
רפואה שלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
נצחי , ליסה סקוטוליני
אפוס היסטורי על משולש רומנטי ברומא של ימי עליית הפאשיזים ומלחמת העולם השנייה. אליזבטה, חולמת להיות עיתונאית וסופרת, מרקו בן למשפחת ספורטאים רוכבי אופניים, אביו מכשיר אותו ואת אחיו לאליפות, סנדו הוא גאון במתמטיקה וגר בגיטו היהודי, סנדו ומרקו מאוהבים באליזבטה והיא מאהובת בשניהם.
הסיפור יהיה סיפור התבגרות על רקע עליית הפאשיזים והמלחמה.
בפרולוג אליזבטה מחליטה שהיום זה יהיה הרגע שבו היא תגלה לבנה מי היה אביו (זה אינו ספוילר, זו השורה הראשונה בספר.)
סיפורם של שלושת הנערים מסופר דרך עיני כל אחת מהדמויות. מתחיל ביוני 1937 וממשיך, כל חודש מספרות הדמויות את אירועיהם כשההיסטוריה של המדינה מלווה אותם. התיאור ההיסטורי מדויק וניכר שהסופרת עשתה מחקר מדוקדק על התקופה, היא מצליחה להעביר לקורא את הרחוב ברומא, את המחשבות, את האהדה לדוצ’ה ובעיקר את הפחד.
הקשר ביניהם עומד למבחן כאשר פורצת המלחמה. הסכסוכים הפוליטיים נכנסים אל החברות שלהם.
בימים שלפני המלחמה מוסוליני מתחזק, מה שמוביל לוויכוחים וחילוקי דעות בבתים של הדמויות. אביו של מרקו הוא מעריץ נלהב של מוסוליני, והצטרף למפלגה, ילדיו פחות. סנדו שגר בגטו חווה גילויי אנטישמיות ואליזבטה חווה בעיות אישיות במשפחתה. במהלך השנים שלפני המלחמה ובזמן המלחמה חברותם נכרכת בגורל המלחמה. הם עוברים טלטלות של רגשות ופחדים ונשארים נאמנים. כשהיטלר פולש לאיטליה הם עוברים טלטלה בחברותם.
הסיפור מסופר ברובו דרך עיני שלושת החברים, יש מקרים שבהם מצטרפות לסיפור דמויות משנה. ריבוי הקולות הופך את הרומן ליצירתי ואמין.
“נצחי” הוא סיפור אהבה כואבת, סיפור התבגרות על רקע המלחמה ועל רקע אחת הערים היפות באירופה. העלילה מהפנטת והקריאה בספר מאוד נעימה. ספר שנקרא באחת.
בגילי, כבר קראתי סיפורי התבגרות רבים על רקע המלחמה הנוראית. קראתי על אהבה בין גויים ליהודים באותה תקופה ועל הסכנה. למרות שהספר לא הוסיף לי (בגלל הגיל והידע) קראתי אותו ברצף ולא יכולתי להניח אותו. אהבתי את תמימות הנעורים של הדמויות בראשית הספר, את תהליך ההתבגרות ואת ההיסטוריה המתוארת לפרטי פרטים. במהלך הקריאה הייתי סקרנית וניסיתי לנחש מי האב?
נצחי , ליסה סקוטוליני
מאנגלית, שאול לוין
כנרת זמורה- מוציאים לאור, 2024
סוד בוער – שטפן צוויג
ממשיכה להתפלל לשובם בשלום במהרה של החטופים, החיילים, המפונים.
מאחלת רפואה שלמה לפצועים, וחיבוק תנחומים למשפחות השכולות.
סוד בוער- שטפן צוויג
זו לי הפעם השנייה בשבועיים האחרונים שאני חווה את חווית ההתבגרות של אדגר. והפעם חוויתי אותה בכאב רב.
עוצמת ההבנה שלו את עולם המבוגרים עטפה אותי בצער רב.
שני תרגומים פורסמו בשבועות האחרונים לנובלה הכואבת הזו. זו הסיבה שקראתי אותה בפעם השנייה. ונדמה לי שאפשר לקרוא אותה שוב ושוב, כי כל קריאה היא שונה ובכל קריאה מגלים בה פרטים נוספים שמשביחים את הנושא.
הנובלה “סוד בוער” היא נובלה עוצמתית המתארת התמודדות ראשונית עם ארוטיקה ,חיזור,מיניות. נובלה המתארת תהליך התבגרות כואב של נער בן 12. ברגישות יוצאת דופן מצליח צוויג להעביר לקורא את ייסורי ההתבגרות.
אדגר מחלים ממחלה ונופש במלון עם אמו. האם אשה יפיפייה, אצילית ואפילו ביישנית. במלון מתארח ברון צעיר פלרטטן ומשועמם,
אדגר מבלי לדעת הופך להיות הפיתוי של הברון. הברון החושק באם מנסה להגיע אליה בתחבולה מכוערת. הוא מרגיש כמו צייד האורב לטרף. הוא מחליט להתקרב אל אדגר, להפוך ״לחברו״ ובכך לזכות באם. אין יותר מאושר מאדגר על הזכות להיות לחבר של איש מבוגר. הוא רואה בכך כניסה אל עולם המבוגרים, מושא רצונותיו.
תוכניתו של הברון הנכלולי מצליחה. לאחר שהאם נענית לברון אדגר אינו חשוב בעיניו יותר.
עבור אדגר זה הגירוש מגן העדן. ההבנה שהמבוגרים מסתירים ממנו סוד, שהוא עדיין לא יודע מהו, קשה לו. השקרים שלהם מכאיבים לו. כל עולמו התמים קרס באחת.
“הסוד הזה שאני חש תמיד ובכל מקום כשאני בחברת מבוגרים, שמפניו הם סוגרים את הדלתות בלילה, שגורם להם לשקוע בשיחה שקטה כשאני נכנס בטעות לחדר, הסוד הגדול הזה שאני קרוב אליו עכשיו כבר כמה ימים, ממש בהישג יד, ושבכל זאת אינני יכול לאחוז בו.”
העלבון שהוא חש מהניתוק של הברון קשה ומייאש. והכאב רב יותר כשהוא מרגיש שאימו נוטשת אותו, הופכת לכעוסה ומשלחת אותו מעל פניה. “ילדים לא מבינים בזה. אין לך מה להתערב בעינינים כאלה.”
תהליך ההתבגרות שלו ילווה באפיונים ביולוגים ונפשיים, הוא הופך לנעלב בקלות, לחסר שקט, לשונא של הברון.
צוויג אחד הסופרים שמבינים את נפש האדם ובעיקר את נפשם של הדמויות שהוא בורא, מצליח להעביר לקורא את התחושות במלוא עוצמתן. תהליך ההתבגרות של אדגר הוא המאבק בין הארוס לבין התנטוס
ארוס, דחף החיים, פרויד היה הראשון שתבע את המונח הברור כל כך. פרויד תופס את הארוס, כמילה נרדפת לדחף החיים – ולא כסתם דחף מיני. זה הכוח שמניע את החיים. תנטוס הוא ההפוך ממנו, ייצר המוות. שניהם חיים בכפיפה אחת.
את המאבק בין הארוס לתנטוס מצליח צוויג לתאר בפיסקת הפתיחה של הנובלה, באמצעות תיאורי הטבע הנפלאים. הקרונות השחורים כמנוגדים לאור הכסוף, הרכבת היורדת במורד המנהרה העננים מתחבקים ומתחבאים לפתע, הריח המתוק והחריף. תיאור הפתיחה הנפלאה של הנובלה מכניס את הקורא את הווית המתח שתהיה בהמשך הנובלה.
הנובלה “סוד בוער” מזכירה בנושאה וברעיונה את הסיפור “האומנת” של צוויג. שניהם נכתבו באותה השנה שניהם עוסקים באיבוד התמימות של הילדות, בגילוי השקר של עולם המבוגרים שמסתתר תמיד מאחורי דלתות.
מה יקרה לאדגר בסיום הנובלה ובסיום שהותו במלון, האם יגלה את הסוד? על כך בנובלה. אין ספק שאדגר לא יהיה אותו הנער שהגיע על מנת להחלים. הוא עובר במהירות תהליך כואב של התבגרות. תהליך של גירוש מגן העדן, איבוד התמימות.
הנובלה יצאה בימים אלו בשני תרגומים. תרגום של אברהם קנטור בהוצאת הפועלים, ותרגום של הראל קין בהוצאת תשע נשמות. שני התרגומים כמו תאומים בעיני. שניהם זהים ובכל זאת לכל אחד אופי שונה. תרגומו של אברהם קנטור הוא אצילי, השפה קצת גבוהה מהמקור, בתרגומו היו מקומות שהושמטו פיסקאות. אברהם קנטור בחר בשם “בלהט סוד”.
תרגומו של הראל קין בעיני הוא בעל קצב, בעל מוסיקה פנימית שדוהרת קדימה. הראל קין בחר ב”סוד בוער” בשם הנובלה שהוא תרגום מילולי של הנובלה מגרמנית.
בתרגום של הראל קין הרגשתי במלוא עוצמה את עולמו המפתה של הברון. את הרצון ללכת אחר הרפתקאה, אפילו אם היא אכזרית. כשהוא תר אחר טרף אישה הוא מתואר כצייד המתעורר. “הצייד שבו חש שיש כאן טרף בסביבה.” בכלל הנבזיות של הברון מועצמת. גם עולמו הפנימי של אדגר היה עוצמתי בעיניי בתרגום החדש.
הנובלה “סוד בוער” תבעיר בכם את כאב ההתבגרות והמעבר הצורב כאש מעולם הילדות אל הבגרות.
ממליצה בחום רב.
סוד בוער, שטפן צוויג
מגרמנית, הראל קין
הוצאת : תשע נשמות, 2024
מזל של מתחילים – רעות וייס
ממשיכה להתפלל ולקוות לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות
מזל של מתחילים – רעות וייס
שם הספר,”מזל של מתחילים” הכריכה המתקתקה שלו ונושא ההורוסקופים חייכו אותי, חזרתי באחת לגיל הנעורים שבו קראתי בשקיקה את הורוסקופ השבוע בתקוה למצב משופר כיאה לבת עשרה. לא שלא ידעתי, שאיני היחידה בגלגל המזלות ומה לי ולעוד אנשים ביקום עם אותן אמירות מזל, בכל זאת קראתי, קצת האמנתי והרבה קיוויתי.
עד אמצע הספר שאלתי את עצמי איך אני, אשה בגילי קוראת את העלילה הזו? והתשובה עבורי היתה שהמשכתי לקרוא עד סוף הספר בחיוך את עלילותיה של שרונה הלוא היא “פורטונה”.
שרונה, ג’ינג’ית (קשה בימים אלו לראות מול העיניים צבע שער אדמוני) בת מזל סרטן, מורה לכתיבה יוצרת, מאוד יצירתית ומלאת רעיונות, גרה בכפר “בית שחם” בבית של סבא וסבתא, שעברו לגור ביחידת דיור של הוריה. כפר קטן שבו כולם מכירים את כולם, יודעים הכל על כל אחד. שרונה נושאת בליבה כאב מימי סיום התיכון. שרונה מאוהבת בשחר, אחד המורים הנאים והמושכים בחדר המורים.
יום אחד היא עוברת במשתלה על מנת לקחת הזמנה לאביה, ששבר את הרגל ואינו יכול לאסוף בעצמו. להפתעתה היא מוצאת במשתלה את עידו או עצב”ז כמו שהיא מכנה אותו, עידו צנעני בן זונה. עידו הוא הסיוט שלה. למה? יתברר בהמשך הרומן.
באחד השיעורים היא מטילה על תלמידיה לכתוב הורוסקופ לאנשים שהם אוהבים “תאחלו להם כל מה שהייתם רוצים שיקרה להם. אבל שימו לב שאתם כותבים בשפה של הורוסקופ. הכל צריך להיות מעורפל.”
חברתה נויה, שהיא הפוכה לחלוטין ממנה מציעה לה להצטרף לתחרות בעיתון הכפר “ביש”. ההארה לתחרות מגעה באמצעות רעיון לכתוב מדור של הורוסקופ. המדור נוחל הצלחה והיא ממשיכה בכתיבה בעילום שם.
היא ממציאה הורוסקופים שכתובים בחן, ומתאימים לכל מזל מגלגל המזלות.(אפילו לי) ואז מתברר לה שהיא ממציאה והדברים אכן קורים. היא מאמינה בעצמה שיש לה כוחות על ומחליטה לכתוב לעצמה הורוסקופ שיתגשם. כל הכפר הופך למרחקה, כולם ממתינים להורוסקופ השבועי, בטוחים שמזלם יתגשם, ואכן זה מה שקורה.
העניינים מסתבכים לטוב ולרע כיאה לרומן רומנטי. חלק מהבעיות נפתרות עד שצצות בעיות חדשות והקונפליקט מערער את ביטחונה של שרונה. היא מתחילה לפחד שבלי הורוסקופ היא לא תהיה מסוגלת להשיג כלום בכוחות עצמה.
מה קורה לתחרות, מה עם שרונה ואהבותיה ובעיקר עם כתיבה, על כך ברומן הממתקי.
“מזל של מתחילים” הוא ספר על אמון האדם בעצמו, על תקוה שמובילה לעשייה, על כך שלכל אירוע, יש שני צדדים וצריך למצוא את הטוב שבדבר גם אם הוא נראה רע.
ויש על כתיבה, שרונה היא מורה לכתיבה יוצרת שיש בה אהבה לספר ורגישות לספרים.
זה ספר על חברות אמיתית ועל משפחה שאוהבת.
העלילה? “קצת טלנובלה” כמו שאומרת הגיבורה.
ספר בכורים כיפי, הוא אומנם אינו חף מפגמים. בתחילה היה קשה לי עם השפה ומשלבי הלשון, למשל, “לדפוק על הקלידים” ומיד לאחר מכן “להפיק” ויש עוד כאלה, אבל ברגע שהתעלמתי היה לי כיף לקרוא את הספר, הזמן עף והדפים טסו, אפילו שלא הייתי בטיסה במטוס.
ממליצה למי שמעונין ליהנות מכמה שעות כיפית ומרחיקות מהעולם החיצוני שלנו.
ותעשו טובה תתעכבו על ההורוסקופים בין הדפים, הם שנונים ומחייכים ויגרמו לכם לראות את העולם באור טוב.
מזל של מתחילים, רעות וייס
עורכת, אורנה לנדאו
שתים בית הוצאה לאור, 2024
אהבה אחת – שרה מסה
ממשיכה להתפלל לשובם בשלום של החטופים, החיילים, המפונים.
תפילת החלמה לפצועים ותנחומים למשפחות השכולות.
אהבה אחת – שרה מסה
“אהבה אחת” הוא ספר מסקרן ומטריד. ספר פסיכולוגי שבו הקורא הוא כמו בלש, מנסה להבין את הגיבורה של הסיפור.
הקריאה בספר היתה לי קצת מוזרה.
בתחילת הקריאה הסתקרנתי לגבי דמותה של הגיבורה, נט. הפתיחה עוררה בי התעניינות רבה.
נטליה, נט, מגיעה ללה אסקפה, כפר נידח בספרד בעקבות משבר אישי. היא מחליטה לעזוב את עברה, ולעבור למקום שבו לא מכירים אותה. שם היא מקווה להמשיך בעבודת התרגום החדשה לה ואולי להתחיל מחדש.
היא מוצאת בית ישן ומוזנח עם בעל בית מפחיד, שמוריש לה כלב עזוב, חולה, רעב ומפוחד. הבית מפחיד אותה, רעשי הלילה מתערבבים בחושים שלה, לא רק בלילה אלא גם ביום, רשרושים, חריקות. היא פוחדת מבעל הבית, מעדיפה שלא לראות אותו.
הסתקרנתי לדעת מה הוביל אותה לברוח כל כך רחוק וכיצד נט תתערה בכפר הנידח. לנט קשה להתחבר בכפר השומם הזה. האנשים מתנהגים שונה מאנשי המקום שממנו הגיעה.
” בעל הבית שלך צודק. כאן אנחנו מתנהלים לפי כללים אחרים. ואת לא מבינה אותם. זה לא שאת לא מקבלת אותם. את לא מסוגלת להבין אותם.״
הבית דולף בגשם הראשון, בעל הבית אינו מוכן לטפל בבית שהוא משכיר. אחד מאנשי המקום “הגרמני” שנט מעוררת בו סקרנות מציע לה עיסקה לתיקון הגג. התמורה מבקש היא שהיא, נט, שתאפשר לו להיכנס אליה קצת.
מאותו הרגע מתחיל מחול שדים של מחשבות ורגשות לפעול עליה. נט מתגלה כאשה רגישה מאוד שסובלת אולי מהפרעה רגשית. היא אומנם עוסקת בתרגום, אך זו אירוניה, כי היא עצמה אינה מסוגלת לתרגם את המציאות לחייה או את חייה למציאות.
הכניסה הפיסית הופכת לכניסה נפשית, לא רק כניסה, אלא השתלטות. היא מבינה שהתנהגותה היא אובססיה, שהסדר נפרע לחלוטין. “הגרמני” מפרק את דעותיה חופר בפגיעותה, המחשבות משתלטות עליה.
היא מודעת לכך שהתנהגותה בלתי הגיונית, בלתי מובנת מבחוץ, אבל אינה מצליחה לעצור בעצמה.
וכך היא הופכת לפגיעה, לפעמים מתנהגת ללא הגיון למרות שהיא יודעת זאת.
הסקרנות לסיבת בריחתה של נט התחלפה בחוסר הזדהות עם התנהגותה. לא שלא הבנתי אותה ואת מהלכיה, היה לי קשה לקבל את המהלכים שעשתה, קשה לקבל את המניעים שלה, למרות ההבנה שלי אליה הרגשתי חוסר אהדה. משהו בה הרחיק אותי ממנה. בכלל כל אנשי הכפר הזה היו לי שונים.
הספרות מטרתה היא גם להביא בפני הקורא את השונה. שרה מסה מצליחה בספרה לעורר מנעד של רגשות מצידו של הקורא לדמות הגיבורה. הקורא מרגיש את הפחד והאימה שעוברים על הגיבורה, הוא עד לחשיפה הפסיכולגית שלה. כל זאת כיוון כי הסופרת מצליחה לתאר את ההתנהגות והמחשבות שלה במדויק, היא נצמדת לתודעה שלה, לפחדים שלה, ובעיקר לרגישויות שלה. הסופרת ממחישה היטב את הדמויות הנוספות ואולי המוזרות, בעל הבית המפחיד, פיטר השכן שהופך לידיד והגרמני שמטריד אותה במחשבותיה עד לאובססיה.
נט עוברת מסע התבגרות, היא סובלת. אחד מהשלבים של הטרגדיה הוא הסבל והידיעה שכרוכים זה בזה. הסבל הנפשי של נט הוא באובססיית האהבה והקשר המיני שמובילים אותה בסיום להבנה והכרה על עצמה. ורק כשהיא יושבת על הסלע בסיום הסיפור היא מגיעה לשלווה, לגילוי. עכשיו היא יודעת לפענח את המהלכים שלה. “עכשיו היא מבינה שאין פוגעים במטרה מתוך שמכוונים אליה, אלא בהיסח הדעת, דרך תנודות ומעקפים, כמעט באקראי.
היא רואה בבירור שהכול הוביל לרגע הזה. לרבות מה שלכאורה לא הוביל לשום מקום.”
כמו שציינתי ספר מטריד הכתוב בחוכמה והבנת מהלכיה הפסיכולוגיה של הגיבורה.
אהבה אחת, שרה מסה
מספרדית, משה רון
הוצאת: לוקוס,202